Muslala

לפני מספר שבועות התגנבה לאוזני שיחה בין שתי נשים חרדיות, דוחפות עגלות במעלה רחוב הע"ח. נושא השיחה היה שלט רחוב שתלינו על עמוד בחיבור עם רחוב נתן הנביא ובו כתובה המילה "מוסללה" בשלוש שפות. השתוממות ופליאה בקולן של השתיים. "זאת טעות או בדיחה? מה עשו לשם של השכונה שלנו? " .
מיהרתי להתערב בשיחה ולנסות למצוא הסבר שיניח את דעתן – בעירייה הבינו שאחרי הרבה שנים בהן ניסו לייהד את שם השכונה הערבי ולהחליפו בשם קל להגיה וחסר יחוס ומשקעים , הגיע זמן להודות בכישלון – "מורשה" לא תפס. מישהו שמע על הפנתרים ממורשה ? כמובן שלא.
אבל לא עירייה נחושה כמו שלנו נרתעת מכישלון. תוכנית חדשה נהגתה – לשנות את שם השכונה שינוי קטן, שיעשה את כל ההבדל. את שתי הרישי"ם נחליף בלמ"דים והרי לנו שם חדש-ישן, ללא החריקה והניסור , מתגלגל על כל לשון, מזכיר קול שירה וצחוק. ככה גם יוכלו לומר שהשם הוא שלנו, גאווה תוצרת כחול-לבן, אבל עדיין שומר משהו מזכרון העבר הרחוק, לפני שמוסררה חולקה לשלוש ובותרה באמצעה בכביש רב-מסלולי.
שתיהן הביטו בי במבט תוהה, האם להאמין או לצחוק למשמע הסיפור.
"דווקא אהבתי את השם מוסררה – והמוסללה הזה נשמע יותר ערבי ממקודם – נשמע כמו נסראללה ויאללה..."
האם יבוא יום שבו יוחלפו שמות של שכונות ורחובות על ידי תושבים? האם נקום יום אחד ונחליט שמאסנו בהחלטות מגבוהה הנוחתות ללא הסברים, ונתייחס לעיצוב המרחב האורבאני בו אנו חיים באותה רצינות וקפדנות בה אנו מעצבים את פנים הבית, בוחרים את הבגדים או התספורת.
נכון יהיה לומר שאנו מבלים פחות זמן במרחב הציבורי הישן והגשמי – אותו זנחנו לטובת המרחב האינטרנטי הנקי והבטוח, בו אנו מבלים עם חברינו הווירטואליים, נדבקים ומדביקים בסרטונים וויראליים, ללא צורך במגרש עפר וקוצים כנקודת מפגש . מציאות היומיום השוחקת מחזירה אותנו לדירות ולחדרים, ספונים בכורסאות מול מסכים שטוחים, מחכים שהמטריקס יסיים להתפרס כשטיח עד האופק. אבל בנסיעה לעבודה על מרחבי אספלט ובין קירות זכוכית ואבן או בדרך לפח האשפה להוריד את הזבל אנו נתקלים במרחב הטרוגני, צבע אפור מאחד, משטח. מי יודע היכן מסתיימת עיר גנים ומתחילה קריית יובל? למזלנו (ולדאבונם של רוכבי האפניים) ירושלים נתברכה בעליות וירידות שלפחות אותן לא ניתן להשטיח.
פרוייקט מוסללה נוצר כתוצאה ותגובה לוואקום בין הבניינים והבתים והוא נושא בחובו אופק אוטופי – להשיב את המרחב האורבאני לבעליו הטבעיים, האזרחים. זו אוטופיה בריאה ומפוכחת שמביטה במציאות בעיניים אוהבות, מסרבת לקבל את כל תכתיביה ומתעקשת לחזור ולבחון את אבני היסוד. אנו מודעים לכך שעוד רחוק המועד ששטחים ירוקים ופורחים יחשבו כנכס-ברזל לא פחות משטחי מסחר וחניונים, אך צעד אחר צעד, בשכונתנו הקטנה אנו יוצרים שינוי- ואת השינוי הזה אני מזמין אתכם לבוא ולראות במו עיניכם.
המסלול שאנו מציעים לכם מתחיל במשרד החינוך ברחוב הנביאים.הפיאצה המרשימה שמעליה מגדל בית החולים האיטלקי, עמדה מזה שנים בשיממונה – והנה הופיעה לה מזרקת מים, עבודתו של הדס עפרת, "כוס חלב לכל ילד" שמה. גם הלובי עבר שינוי וכיום מוצגת בו עבודתו של ינאי סגל ,"ארץ-עיר". בהמשך הדרך תמצאו לוחות מודעות שהפכו ללוחות ציור, שער בית שמעליו התווסף פסל-תכשיט אקזוטי, המורכב מאלומיניום, משוט עץ וכריש משומר (רנן הררי Sehnsucht ). בגינה הקהילתית-אמנותית, בין שתילי חורף צעירים, כבר נמצאות שתי עבודות ראשונות - אדוארד אמיגה שולח דמות לריחוף מעל גזע אילנטוס מרוקע נחושת וחנאן אבו חוסיין – מזמינה לעצור לרגע, לשבת ולהשתהות על ספסל מרצפות (יעני – בלטות...) כשכל אחת מהאבנים היא מלאכת יד צופנת סוד .
בהמשך המסלול תמצאו עבודות גראפיטי (KMOW HOPE, ,גיא ברילר, רעות שעאר ) וציורי קיר, את סדרת העבודות "תשתיות סימביוטיות" של מיקוריצה – צינורות חשמל אותם קל לטעות ולפתור כתשתיות של הרכבת הקלה אך בהתבוננות חוזרת מתגלה גן יפני זעיר,הרמוני. בקצה השכונה - יציקת בטון גדולה ולבנה שהיא גם אבן הפינה לגן הפסלים של מוסררה , "נקודת מפגש" (של האמן פיטר יעקב מלץ ועשרה ירושלמים נוספים) שכשמה כן היא – השתלטות אמנותית על מגרש נטוש בשולי השכונה והפיכתו למרחב, שבחלומנו עוד יהיה ירוק ומזמין. כמובן ...
בסוף הצעידה, ניתן לרדת ב"מדרגות קיארה", שהוקמו בפעם השלישית על חומת השכונה והפעם מברזל. גרם המדרגות הראשונות נהרס בעקבות מלחמה והשני בשל עבודות התשתית של הרכבת הקלה. ראוי לזכור את חשיבותן של הנחישות וההתמדה, תכונות שחלומות לא מתגשמים בלעדיהן ואוטופיות נקברות בקול יבבה חלוש.
ומה אומרים בעירייה על כל השינויים שהתווספו לשכונה ? תתפלאו לשמוע אבל גם שם מברכים. לא מזמן נפגשתי עם מהנדס העיר שסיפק הסברים – נקודת המוצא שלו ביחס למרחב הציבורי היא לשאוף לשטח נקי ככל האפשר, סולידי, מתחשב בכל – דף לבן וחלק. תפקידם של האמנים והיוצרים הוא להיענות להזמנה ולהוסיף דימיון, לחלום בצבעים ולאתגר את הבנאליה שנעשתה כה רווחת, ליצור בועה של אי-גיון כניגוד לשיחת הרווח וההפסד, המאזנים והעשייה לביתי.