חן שפירא, אמן ומחנך , מגיע ללוע"ח עם רצון לשבור את הפרדיגמה - זאת המתייחסת לציור במרחב הציבורי ובכלל ואף את זאת הרחבה יותר, המחשבתית. לדבריו, רוב הציורים הקודמים השתמשו בציור ככלי להעברת המסר, שלרוב הכיל משל עקיף או מרומז, איום נעים לעין והפרעה מינימלית לשלוות הפסטורליה. 40 שנה קודם לכן, הפנתרים השחורים, בעליו הקודמים של המרחב, הצליחו לשבור בזעם את הפרדיגמה איתה הם נאלצו להתמודד - זאת הרואה בשוני בסיס להפליה ואי שוויון.
הכנסת טקסט כחלק מהותי בציור, דורשת מהעובר במרחב לעצור, להשתהות ,להתבונן מרחוק על המרחב הפנוראמי בו מתקבלת תמונת מצב כללית - ומקרוב על אותם טקסטים ששיחררו את השד העדתי לפני 40 שנה, ממוסררה הישר לדיון הציבורי. זו אינה עבודה המתמסרת בקלות לצופים - בכדי להבין את החומות יש לקרוא אותן, להתעמק בפשרן ולתהות על שאלת הרלוונטיות. יש כאן נסיון לאפשר לציור הרחוב לחרוג מתפקידו הקלאסי כדימוי טורד או נעים, נצרב בקלות ברשתית ונאסף אל מצבור הדימויים האינסופי .
הטקסט מעורר בלוע"ח את זכרון עברו - היותו לוח מודעות שתפקידו להעביר לנו מידע, שירותים או בידור. אך המידע אינו עדכני ויכול להטעות אתהמרפרף על הכותרות שלא ישים לב לזמן ממנו נשלפו - "הכנסותיהן של השכבות העניות הולכות ויורדות" , "המשטרה התעללה בעצורים", כתבות שנכתבו בשנת 1971, וכאילו רק משחק קצר של החלפת שמות, קבוצות ותפקידים, והדברים נשמעים לנו מוכרים. לדאבוננו.
|
|
|
|
|
פרסום תגובה חדשה